.

באוגוסט 2013, הסיפורים שלנו משתלבים, ליאורי נכנסה אל תוך חיי כשחבר טוב שלי שאל אם אני חושב שסיימתי את תקופת המשחקים בחיי והאם אני מוכן כבר להתמסד, כי הוא מעוניין להכיר לי את אשתי…

אני חייב לומר שהיו לו את כל העובדות לתמוך באמירה היומרנית הזו…יצאנו לדייט, בו פגשתי בחורה מהממת, מלאת חיים, סקרנית, חכמה ויפהפייה אמיתית, נפלתי בקסמיה באופן מיידי, לה זה לקח עוד קצת זמן… לאחר שכנועים קלים, זכיתי לדייט שני, ומשם העניינים התקדמו די מהר, כעבור כחודש כבר עזבתי את החיים שהיו לי בתל אביב ועברתי לגור איתה פה ברחובות.

קצת פחות משנתיים לאחר מכן, התחתנו , במהלך התקופה הזו, ליאור שקלה את עתידה המקצועי, היא עבדה בתחום הביטוח אך הרגישה שהתחום הזה לא באמת בשבילה ואינו ממצה את יכולותיה בצורה טובה, בעידודי ותמיכתי כמובן, חיפשה את הדבר הנכון ללמוד ולאחר חיפושים לא ממושכים מדי, נתקלה באפשרות של לימודי אחות וטרינרית בבית דגן.

עצם הגילוי שיש בכלל אפשרות ללימודים כאלו מילא אותה שמחה, אהבתה והערכתה לבעלי חיים היתה עצומה, בהרבה מובנים ליאור אהבה בעלי חיים אפילו יותר משאהבה בני אדם, "בבעלי חיים אין רוע" נהגה לומר, " הם רק רוצים בטובתך ותמיד שמחים ללא תנאי בראותם אותך שב הביתה" .

הלימודים, אותם סיימה בהצטיינות, מילאו אותה באושר, למרות קשיים לא מועטים שהיו לה לשלב אותם עם שלבי ההריון המתקדמים בהם היתה בדיוק בתקופת המבחנים העמוסה, אני זוכר תמונות שלה יושבת על מזרן על הרצפה בחודש שמיני ותשיעי, בקושי מסוגלת לזוז, אבל משננת במרץ מושגים שאין לי מושג איך מבטאים אפילו…

לקראת סיום לימודיה, נדרשה ליאור לבחור מקום לערוך בו התלמדות מעשית, סטאז', היא בחרה במרפאה של עידו קאהן ברחוב מוסקוביץ', עידו היה אז מרצה בכיר בבית הספר בבית דגן והיא סימנה את המרפאה שלו כמועמדת בכירה לקבל אותה כעובדת בתום הלימודים, ואכן, היה זה סיפור אהבה, ליאור הביאה מאורה הגדול גם למרפאה, עם הפתיחות יוצאת הדופן שלה, החיוך, האהבה הכנה לבעלי החיים ובעליהם, הידע המקצועי הנרחב והמרשים והאינטואיציות המאוד חזקות שלה, התחברה למרפאה חיבור קוסמי שהביא לתוצאות די מיידיות, המרפאה שגשגה ואף התרחבה והלקוחות והצוות נפלו שבי בקסמה. 

העובדים ובראשם עידו, הפכו למשפחה ואני יכול לומר שגם היום, לאחר לכתה, המשפחה הזו מלווה אותנו בכל צומת, עם המון השקעה ואהבה והיא תישאר משפחה שלנו לנצח, כמות האהבה מאז היוודע דבר היעדרה וביתר שאת לאחר מותה הטרגי, היא יוצאת דופן בכל קנה מידה ומהווה עדות לעוצמת החיבור והרגש שהביאה לכל טיפול ומפגש עם בעל חיים ובעליו, מה שיצר קשרים שחורגים בהרבה מקשרים קלאסיים של מטפל ומטופל.

כחלק מתהליך הטיפול העצמי וההעצמה שלה, ליאור גילתה במקרה על קיומה של עמותת עלם ובה פרוייקט שנקרא אנשים טובים, צוות של מתנדבים אשר מגיע למסיבות על מנת להעניק עזרה ראשונה נפשית לאנשים אשר חוו התנסות שלילית עקב שימוש לרעה בסמים או אלכוהול, כמו גם סתם לחלק מים ופירות לאנשים במסיבות, הגילוי הזה הסעיר אותה, בנחישות האופיינית לה, היא התעקשה והציקה, עד אשר קיבלה את האישור להצטרף לפרויקט, הדבר מילא אותה באושר, היכולת להעניק חמלה, הבנה ואהבה ללא תנאי וללא תמורה נתנה לה סיפוק ועוצמה שבתורם מלאו אותה שמחה ואושר רב.

בשבת שלפני ה7/10, ליאור שובצה למסיבה באיזור השרון, אך אנחנו חזרנו מטיול משפחתי בכנרת עם ילדה שחטפה דלקת אזניים חריפה שהגיעה לכדי אשפוז של שלושה ימים בדיוק בערב חג סוכות,

עקב כך, ליאור נשאה תחושת אשמה על כך שהבריזה ממשימה חשובה שלקחה על עצמה והדבר לא נתן לה מנוח, לאחר ששמעה במהלך השבוע שיש בסופ"ש את מסיבת הנובה בדרום, היא מיד החליטה שזו הדרך המושלמת לפצות על היעדרותה מהמסיבה הקודמת ולמרות שלא היה צורך אמיתי בעוד מתנדבים, היא החליטה שהיא מגיעה למסיבה לעזור, למרות שלא היה באמת צורך, לה היה צורך, צורך לעשות את הדבר הנכון מבחינתה, התנהלות שאפיינה מאוד את מי שהיתה. 

ליאור יצאה למסיבה הזו מוארת, בשמחה רבה ובלב צוהל, שמחה לעשות את מה שנועדה לעשות, לעזור, לתמוך, לפזר טוב, הבנה והכלה עבור אלו שמתקשים, היא נסעה בשישי בצהריים, מעדויות חבריה לצוות, תחושת ההתעלות שהיתה לה, נמשכה במהלך כל המסיבה.

על פי החלוקה לצוותים, ליאור היתה אמורה להיות ערה במהלך הלילה ובבוקר ללכת לישון בשש, על מנת להיות ערוכה לקיפול בהמשך היום, לאחר שהעניקה טיפול כל הלילה למבלים במסיבה, החליטה שהיא חוזרת לרחבת הריקודים להנות מהמסיבה המדהימה, עם האנשים היפים והטובים, המוזיקה הטובה והאווירה המטורפת, "לא באתי לפה לישון, רוצה גם להינות מהחיים" אמרה,

לצערנו, לא היה לה זמן רב להנות כמו שרצתה, בשעה 6:30 בבוקר היא שלחה לי הודעת טקסט בעקבות מטח הטילים הראשוני והאימתני, ניסינו קצת לתקשר אבל זה לא ממש עבד, כנראה עקב מיסוך לסלולרי שהיה בנקודה, משם המשכנו לתקשר בהודעות טקסט והודעות קוליות.

בבית, אלמה ואני התעוררנו כמו כל המדינה לאזעקות חוזרות ונשנות, לאחר שקיבלנו כל מני רסיסי שמועות וחצאי דיווחים, הדלקתי את הטלוויזיה וראיתי את התמונות הראשונות של טנדר מחבלים בשדרות,

כמי ששירת שירות קרבי, גם ברצועת עזה בין היתר, הבנתי מיד שלא הטילים הם הבעיה שלנו עכשיו, שלחתי מיד הודעה לליאור שעליהם לפנות מיידית את השטח ולא להתעסק בירי הטילים, כי צרות הרבה יותר גדולות כנראה בדרך אליהם.

בדיעבד, בזמן הזה, הצוות עדיין היה עסוק בלהעניק תמיכה לכל האנשים שהגיעו למתחם, לקח להם זמן להצליח לקפל את כל הציוד ולפנות איתם ברכבים חלק מהאנשים , כמו עוד רבים אחרים, הם עלו לבסוף על כביש 232, החלו בנסיעה, עד שנתקלו בפקק של המון רכבים עם דלתות פתוחות, הם פנו לאחור רק כדי לגלות כעבור דקה טנדר לבן שנוסע מולם, טנדר שהעלה את חשדה של ליאור שעם האינטואיציות המדהימות שלה, במה שכנראה היו מילותיה האחרונות הזהירה שאלו מחבלים, האזהרה גרמה לנהג לעצור ולכל יושבי הרכב לפרוק מכל הכיוונים במהרה החוצה, כבר הישר אל תוך צרורות קלאצ'ניקוב מרובים, ליאורי לא הספיקה לצאת מהרכב, היא נורתה כשהיא עדיין ישובה במושב הרכב, חבריה שהצליחו להימלט על חייהם, ניסו לחזור אל הרכב עוד מספר פעמים תוך סיכון חייהם, על מנת להציל אותה, אך רק הצליחו לוודא שאיו עוד את מי להציל.

הקשר שלי עמה ניתק בהודעה אחרונה שקיבלתי ממנה בשעה 8:28 בבוקר, הודעה שמתוכנה הבנתי שככל הנראה הסוף קרב, הפחד שנשמע בקולה הבהיר לי היטב שהסיפור רע, רע מאוד ושהסוף לא יהיה טוב.

9 ימים חיכינו לבשורה הסופית והמרה, בסופם, קברנו את ליאורי שלנו בבית העלמין ליד הבית, שם היא תנוח לנצח.

בתקופה האיומה בה המתנו לבשורות המרות, שיתפנו את אלמה שליאור נעדרת ושכולם מחפשים אותה במרץ, והיא ביקשה משיר, אחותי, שכשליאור תחזור, היא רוצה שנערוך עבורה מסיבה אשר יהיו בה בלונים בצבע טורקיז, כי "זה הצבע שאמא הכי אוהבת", את הבלונים הללו הפריחו בלוויה שלה, מיד כשהגופה הורדה אל הקבר, שיחררו מאות בלונים לאוויר כדי ליצור מראה יפה וכואב כאחד, כל כך מרגש וכל כך מכעיס, כמעין סמל ליופיה המרהיב (מבפנים ומבחוץ) אל מול סופה הקשה והכואב.

 

אלמה בתנו היחידה באה לעולם ב2/1/2017 והביאה המון אושר לחיינו, אך עם האושר הגיעו גם קשיים, ליאור סבלה מדיכאון אחרי לידה, התקשתה מאוד עם גידול הילדה, סבלה מהמון מחשבות קשות ומייסרות, פחדים ורגשות אשמה במשך תקופה של כשנתיים.

כמו בכל התמודדות בחייה, ליאור בחרה להתמודד חזיתית עם הבעיה, להישיר מבט, לראות את המציאות כמו שהיא ולפרק את המוקש בידיים חשופות, כחלק מהטיפול העצמי, החלה לגנן במרץ והקימה גינת סוקולנטים מפוארת ומרשימה בביתנו, היא החלה לטפל בעצמה, לקרוא, ללמוד, להפנים וליישם, הקשיבה לפודקאסטים בנושא, קראה מאמרים, הצטרפה לקבוצות ברשתות החברתיות ועבדה ממש קשה על עצמה כדי להחלים וכדי להיות אמא טובה יותר, בת זוג טובה יותר ואדם טוב יותר, על כך (בין היתר), תמיד הערצתי אותה, על היכולת המדהימה הזו להתמודד עם הקשיים הגדולים ביותר, בכנות, בפתיחות, בעוצמה ובנחישות ללא פשרות.

לאחר שהחלה להתאושש מתקופת הדיכאון, בעיקר בעקבות הטיפול היסודי שעשתה לעצמה, ליאור שמה לה למטרה להיות האמא הטובה ביותר שיכלה להיות עבור אלמה, אמא מעורבת, מחנכת, דוחפת ומחבקת, בעיקר אמא כיפית, היא אהבה כל כך לבלות עם אלמה, היו להן תחביבים משותפים אותם העבירה לאלמה כמעין ירושה: אהבה לחיות, לבני אדם, ליוגה, לאקרובטיקה ולריקודים.

החיבור האישיותי המיוחד ביניהן היה בולט עוד יותר לעין בשל הדמיון הפיזי המדהים שלהן.

ליאור היתה אדם פתוח, אמיתי, עוצמתי ונעים, באופן שאפשר לה לראות כל אדם באשר הוא, להסתכל לתוך נפשו ולהתחבר אליו, בודדים האנשים שנתקלו בה במהלך חייהם ולא יזכרו אותה לעד, היא הביאה אור לכל חדר אליו נכנסה, עם חיוך ענק, עם כוונות טהורות, עם לב טוב ועם כריזמה שלא ניתן להתעלם ממנה.

ב7/10/23 תמו חייה על הכדור הזה, אבל אורה נשאר איתנו, הוא לעולם לא יכבה, האור הזה מנצנץ ומשתקף בהמון אנשים שזכו בחייהם להכיר אותה, בהודעות שקיבלתי ממקומות שונים על הגלובוס, בהמוני אנשים שפגשתי בלוויה, בשבעה, באזכרות ובאירועים השונים והכי הרבה בבתנו המשותפת, באלמה שלנו, שדומה לךה כל כך ומהווה תזכורת יומיומית למשהו שממילא אי אפשר לשכוח.

ליאורי שלי, אנחנו שנשארנו כאן מאחור מבטיחים לך: לנצח נזכור, לנצח נאהב, יהי זכרך ברוך אהובה שלנו